ביום חמישי האחרון, כחלק מאירועי יום האישה, נפתחה בהיכל התרבות במודיעין תערוכה בשם "סטודיו".

בתערוכה, שתמשיך להציג בשבועות הקרובים, מציגות 13 נשים את ציוריהן. הציירות הללו, כולן תושבות האזור, נבדלות זו מזו ומגיעות ממגוון תחומי עיסוק; הוראה, מדע, עיצוב, תיירות, עקרות בית, תלמידות תיכון, נשות צבא והיי-טק. מה שמשותף לכולן הוא היותן תלמידותיה של האמנית לימור מטיסיס ברנע ממודיעין.

"מאוד התרגשתי", מודה השבוע מטיסיס ברנע כשהיא נשאלת על התערוכה, בה מככבות תלמידות הסטודיו שלה.

המבקרים בתערוכה יכולים להתרשם מהציורים של תלמידותיה של מטיסיס ברנע, אך אין בהם דבר שיעיד על סיפור חייה יוצא הדופן של מורתן לציור. בפגישה עמה מתגלה מטיסיס ברנע (52) כאישה שברירית למראה, אלא שמתברר שמאחורי החזות שלה, נחבאות תעצומות נפש עצומות.

​

באמצע החיים

בגיל 30, אחרי לידת בנה תומר (כיום בן 22), גילתה מטיסיס ברנע כי היא חלתה במחלת הזאבת (לופוס), מחלה אוטואימונית כרונית שיכולה לפגוע בכל מערכות הגוף. מדובר במחלה שבה מערכת החיסון פועלת כנגד מרכיבים עצמיים של הגוף, מה שבא לידי ביטוי בדלקת באיברים שונים בגוף, כולל העור, המפרקים, הריאות,הכליות, המוח וכלי הדם. המחלה היא רב-רונית ורב-מערכתית ושונה מחולה אחד למשנהו, ועלולה להתבטא בתסמינים כלליים כגון חום ממושך, עייפות, חולשה כללית ונשירת שיער.

"בהתחלה הרגשתי בסדר", נזכרת מטיסיס ברנע. "אבל בשלב מסוים המחלה הגיעה לפרקים, ללב ולריאות. זה הלך והסתבך והבנתי שאני צריכה לשנות את אורח חיי לחלוטין כי אני לא יכולה להמשיך ככה".

השינוי הזה בא לידי ביטוי באמצעות הציור, שהפך במהרה לאהבתה הגדולה. אחרי שנאלצה לבלות ימים ארוכים בשכיבה במיטה, ולאחר שאושפזה למשך חודשיים בבית חולים, היה ברור למטיסיס ברנע שהיא זקוקה למשהו חדש בחייה, שיחזיק וייחזק אותה. "היה לי ברור שמפה ואילך מוכרח לחול שינוי", היא מספרת. "חיפשתי איך אני, באמצע החיים, מתחילה לעשות משהו שאני אוהבת. לפני כן עבדתי בעיצוב אופנה והיו לי המון נסיעות, בארץ ובחו"ל. זאת עבודה מאוד מורכבת ובאותו הרגע זה היה ברור שאני צריכה להוריד הילוך וצריכה עבודה שאני יכולה לעשות באופן עצמאי מהבית. כך התחלתי לצייר".

הציור, כך מצאה, מסייע לה רבות בהתמודדות עם המחלה. "אני חושבת שכל העניין של פעילות פיזית ויצירתית עוזר להתמודד עם דברים בחיים", היא מסבירה. "כשאתה יושב על ריק ולא עושה כלום הכל מתעצם ומתחזק. מבחינתי, העיסוק הזה מאוד כובש אותי. תמיד רציתי לעסוק בציור, אבל מנגד תמיד הצורך למצוא מקצוע מפרנס היה גדול וחזק, ולכן קודם לכן בניתי מקצוע ואחרי שהתגלתה המחלה זה עזר לי לפנות לדבר שתמיד רציתי לעסוק בו והפך למשהו שמאוד כובש אותי".

לדבריה, אותו דבר נכון גם לגבי תחום היוגה בו היא עוסקת גם בימים אלה. "הגעתי ליוגה על ארבע ולאט לאט שמתי לב שזה עושה לי ממש טוב ופותח לי את המפרקים", היא אומרת. "היום פיזית אני מרגישה הרבה יותר טוב".

"אלה דברים שעוזרים לי להתגבר",היא ממשיכה. "אבל הם עוזרים לי גם במידה הזאת שבכל מקרה אני רוצה לעסוק בהם, בלי קשר למחלה, כי זה ממלא את זמני באופן כזה שאני לא מתפנית לחשוב על המחלה. אני ממליצה לכל אדם לעסוק בדברים שהוא אוהב. הרבה פעמים המחלה היא מקום של חשבון נפש של מה חשוב לך בחיים, ובכל מקרה המסר שלי הוא מסר של תקווה."

​

לעשות כמיטב יכולתך

הציור אמנם הקל על מטיסיס ברנע, אבל לא מנע ממנה להמשיך ולהתמודד עם תסמיני המחלה. "מדובר במחלה כרונית ומעצבנת כרוב המחלות", היא אומרת. "היה כמובן עדיף בלעדיה, אבל זה לא ניתן לבחירה. חיים איתה. את מנסה לעשות כמיטב יכולתך, להפחית את כמות ההתעסקות במחלה ולעסוק יותר בדברים אחרים. התרופות בעיקר ממוקדות בתקופות שהבריאות מתחרבנת וכיום אני לא לוקחת תרופות באופן רציף כי בסך הכל אני מתנגדת לכימיקלים הבלתי נגמרים."

המחלה היתה גם הסיבה לכך שלא הביאה ילדים נוספים לעולם. "באותה תקופה לא תמכו בהריון לחולות לופוס", היא מסבירה. "היום כבר כן יש תמיכה, אבל אז היו התנגדויות מפה ועד הודעה חדשה. כבר הייתי בהריון שני והרופא התנגד באופן נחרץ שאחזיק אותו. התחזיות הרפואיות סביב העניין הזה לא הבטיחו טובות, ובמשפחה שלי כולם נעמדו על הרגליים האחוריות כדי שלא אלד עוד. בהוויה שלי הייתי מוכנה לגדל ארבעה ילדים כי אני מתה על ילדים, אבל זה היה המצב אז. אין לי ספק שאם זה היה היום הייתי מביאה עוד ילדים, אבל בזמנו הרופא הבהיל אותנו כך שלא יכולנו לחשוב על זה אפילו",

במהלך המחלה נפגע גם ליבה של מטיסיס ברנע. "לפני כמה שנים, המחלה תפסה את קרומי הלב, והיה לי גם אירוע לב וצינתור", היא אומרת. "אין מה לעשות, מתמודדים עם מה שיש. במהלך השנה יש לי תקופות טובות ויש תקופות שאני  פשוט על הפנים, כאבים עד מוות, אבל אין הרבה מה לעשות, אתה פשוט מחכה עד שזה נגמר. אין ספק שהגוף הולך ונחלש אבל למרבה המזל, היום ההתקפים פחות חזקים".

​

כיצד טיפלת בילד כשהוא היה קטן?

"הייתי צעירונת בת 30 והייתי חודשיים רצופים במיטה. אמא שלי טיפלה בילד המון, ומגיל צעיר הוא תפקד כמו מבוגר והיה אחראי מאוד כי הבין שאני לא יכול לקום. אני הייתי חולה במשך שנים, והבעיה הכי קשה היא כשאת צריכה לגדל ילדים קטנים ורוצה לתת להם מענה על כל דבר. באותם שנים היו לי כאלה כאבי ראש שלא הייתי מסוגלת להרים את הראש. המחלה גורמת לזה שבגוף אין המוגלובין ויש דלקות מאוד קשות, אין לך חמצן בגוף ואת נורא מסכנה. כשהוא היה בגילאי העשרה כבר היתה לי תקופה יותר טובה, והיום הרבה יותר קל. הוא התבגר, הוא עצמאי ואין כבר את ההתקפים הארוכים האלה. זה הרבה יותר סביר ממה שהיה לי בעבר, או שאולי התרגלתי ולמדתי להשלים עם זה".

​

הציור כתמיכה

את דרכה בעולם האמנות החלה מטיסיס ברנע דווקא בשטח הבלט. היא עבדה כמורה לבלט מספר שנים ולאחר מכן השלימה לימודי תואר ראשון בתולדות האומנות בעיר קלן שבגרמניה.

כשחזרה לארץ, התמחתה בעיצוב אופנה במכללת ויצ"ו חיפה ועבדה כמעצבת. בעיצומו של המשבר הבריאותי החריף שפקד אותה נכנסה לכיתת אומן של הצייר ישראל הירשברג והתאהבה בתחום הציור. לאחר שהחלה לצייר, הציגה את עבודותיה בגלריות ובתערוכות ברחבי העולם.

את הסטודיו בביתה הקימה לפני תשע שנים, והוא מתגלה כפינה קסומה של עץ ואור רב הנכנס דרך קירות הזכוכית. המקום עצמו לא גדול אך משרה אווירה שלווה ונעימה, ממש פינת חמד בלב העיר.

"הסטודיו פה זאת הפינה שלי", היא מחייכת. "השטח לא גדול ולא מכיל הרבה ואני גם לא רוצה את זה. אני רוצה את הדבר הקטן והאמיתי ששומר על המסגרת הנקייה של הלימוד. זה לא בית ספר ואני לא עושה פה כסף. אני ציירת ואני מלמדת את מה שאני יודעת, אבל אני ככל האחרים".

​

איך התחלת ללמד ציור בסטודיו?

"עבדתי הרבה כציירת פעילה בגלריות ולאט לאט התפתח העניין הזה של פה תלמיד שם תלמיד. היום זה נכנס למסגרת יותר קבועה ונורמטיבית. אני מאוד אוהבת את העבודה עם התלמידים. הם באים פעם בשבוע וזה בדרך כלל שיעורים של בוקר שלם עם קבוצות מאוד קטנות. זה לא עסק כלכלי אלא משהוא שבא מתוך ההתפתחות, משהו שקורה בסטודיו מאליו. אם הייתי צריכה להתעשר מזה, היה קשה מאוד. אני מתחזקת קבוצות קטנות הרבה זמן. אני לא מאמינה שאפשר ללמד בזמן קצר. צריך לתת לזה זמן, וההתרחשות חלה לאט לאט. תוך כדי דיבור והערות נולדות התובנות לגבי מה חשוב לך בתוך האמנות".

לסטודיו מגיעים קומץ תלמידים, רובם ככולן נשים, על מנת ללמוד לצייר, אך במקום התפתח עם השנים גם הווי מיוחד של קבוצת תמיכה, כשהתלמידות והמורה חולקות מחייהן ונועצות זו בזו בנושאים שונים.

לאחרונה, כאמור, גייסה 13 מתלמידותיה לתערוכה המציגה כעת בהיכל התרבות במודיעין. "זאת פעם ראשונה שאני עושה דבר כזה", היא מתלהבת. "כבר כמה שנים שליווה אותי הרצון לקחת ולהציג עבודות של תלמידים שלי, כל פעם העליתי את הרעיון אבל לא מימשתי אותו. לפני כמה שבועות התקשרתי להיכל התרבות ואמרו לי שמתפנה מקום במרץ, אז אמרתי 'יאללה, נלך על זה'. ארגנתי הכל צ'יק צ'ק. כל אחת הביאה שלוש עבודות, והדברים נתלו בהיכל התרבות. יצא יפה מאוד".

"המאחד את כולן", אומרת ברנע על תלמידותיה לקראת פתיחת התערוכה "בנוסף להיותן נשים המנהלות את חייהן, הוא שכל אחת מהן מצאה מקום לאמנות וליצירה בחייה. לי, מורתן, היה הכבוד לנסות לעזור, לפתח ולקדם כל אחת ואחת מהן. לא תמיד עזרה זו באה מהראש, לפעמים זוהי סוג של אינטואיציה מתי להתערב בתהליך העבודה ולהעיר, לקחת את היוצרת למקום חדש ומודרך בלי לפגוע בעצמאותה ורצונותיה".

​

עדיין מחפשת

ברנע מטיסיס עובדת רבות בסטודיו מול מודל דומם ומודל עירום וכן מול נופים רבים השייכים להוויה הישראלית המקומית. ירושלים, עין כרם, גבעת התיתורה במודיעין, הרי יהודה, הכלניות בבארי ושוקדה, הירקון ומקורותיו, גן מאיר דיזנגוף, עין גדי, צברים ותמרים באזור לטרון, הם רק חלק מאתרי הציור שלה. למקומות אלו היא חוזרת פעמים רבות על מנת להבין מה נמצא בטבע שהוא מעבר לריאליזם.

הסגנון שמאפיין את ציוריה של ברנע הוא הסגנון הריאליסטי. "בתקופה שלמדתי בירושלים", היא נזכרת, "התרגלתי לצייר את נופי ירושלים. היתה תקופה שהזמינו ממני עבודות יודאיקה ומאוד אהבתי את זה. לאחר מכן היתה תקופה שציירתי פרחים, וכעת אני עוסקת בפרויקטים שונים, כל פעם בסגנון אחר".

​

האם את מוכרת את יצירותייך?

"אני מוכרת מדי פעם. בעבר מכרתי דרך גלריה בצורה מסודרת, אבל בזמן האחרון אני בכלל לא נחשפת לקהל של קונים. אין לי אנרגיות להתעסק עם שיווק. לא נראה לי שזה הולך ביחד עם ציור. מכרתי הרבה בעבר אבל כרגע זה לא על הפרק. אני לא מתעסקת עם זה. לא בא לי לרוץ אחרי קונים כי אני חוששת שזה ימלא לי את ההוויה ובסוף אני לא אצייר. אני חושבת שזה לא הולך ביחד. אתה לא יכול לעשות גם וגם וגם במלא הריכוז".

​

ספרי על תהליך העבודה שלך.

"אני עובדת הרבה זמן על כל עבודה. אני עובדת בצורה מאוד דקדקנית עם רשת קווים שאני מניחה בה כל דבר במקומו ובונה את הכתמים אחד לאחד. קשה לי מאוד לוותר בתהליך. אם משהו לא הולך אני יכולה להתקע חודשים. התהליך עצמו הוא תהליך של חיפוש. אתה מחפש את עצמך בתוך הציור ומנסה לתת את הפן האישי שלך. אין לך הסבר מתי זה קורה. אני מרגישה שעוד לא הגעתי לקצה קצהו של האני שלי, אני עדיין מחפשת ואולי זה היפה שבדבר".

​