דיאלוג עם קופסת קוטג׳ וצבר
ספק אם יואל גילינסקי, שצייר את הצבר השתול בתוך גביע גבינת קוטג׳, ציור הדגל של תערוכת ״לחם ושושנים״, תיאר לעצמו את מגוון הפרשנויות שציורו יקבל מהמתבוננים. מבקרת אחת, שהגיעה לתערוכה ביחד עם קבוצת פועלות חקלאות ערביות מאזור באקה אלע׳רביה, העירה, שלצבר בציור אין שורשים, הוא נעקר מהאדמה ומסביבתו, קופסת הקוטג׳ היא מקום אכסון זמני, ולא ברור מה יעלה בגורלו. שאר חברות הקבוצה הנהנו בהסכמה. מה שהיא לא אמרה, כי זה פשוט מובן מאליו לה ולסובבות אותה, הוא שהצבר הינו עדות אילמת לכפרים ערבים שנעקרו מאדמתם ונהרסו, ואחד מסמלי הצומוד (החזקת מעמד) הערבי.
מאת מיכל שורץ
חנן זועבי בטקס הפתיחה. צילום ארז וגנר
כמה שעות יותר מאוחר, נעמדה מול הצבר שבקוטג' קבוצת מבקרים שונה בהרכבה. אחת מהם, בת לאב ערבי ואם יהודיה, העירה שהקוטג' מסמל את המחאה החברתית היהודית, שלא הצליחה להביא לתוצאות המקוות, והצבר, נראה יבש וחסר פירות. ידידה היהודי דווקא הבין את זה אחרת. הקוטג' עבורו הוא הבית, והצבר מסמל את ילידי הארץ, "מתוק במפים ודוקרני בחוץ". מבקר נוסף הגיב בהיתול - קוטג' 3% הוא בכל מקרה מוצר שצורך העשירון העליון, הפלצני. אכן, נרטיבים שונים למשמעות הצבר, ואולי בגלל זה שיח הצבר הופיע במספר עבודות בתערוכה הן של ערבים והן של יהודים.
יואל גילינסקי
תערוכת לחם ושושנים, שנערכה בגלריה מנשר, בשבת 10.12.11, היתה הזדמנות מיוחדת לעובדות חקלאות המאורגנות במען, להחשף לאמנות פלסטית. ביקור המשלחת שלהן לא היה מקרי! אחרי הכל, התערוכה נועדה לתמוך בפרויקט "נשים וחקלאות" של ארגון העובדים מען, שבסיועו הן מצאו מקום עבודה, המשלם שכר מינימום (שנחשב לשכר מקסימום כשמדובר בחסרת מקצוע שהיא גם תושבת כפר מוכה אבטלה). לצד העבודה, מען גם דואג לייצגן מול המעביד, ומספק להן חוגי העצמה אישית, ופעילות חברתית ותרבותית.
חלק המנשים שגיעו עם משלחת מען כבר ביקרו בתערוכה בגלריה באום אלפחם, או במינשר, אולם עבור רובן היתה זו פגישה ראשונה עם תערוכה. לכן, שמחתי מאוד כשהן ביקשו סיור מודרך בין התמונות. יותר משהובלתי אותן, הן הובילו אותי לתמונות שרצו להבין, להשמיע או לשמוע פרשנות עליהן. אני מצדי בקשתי שיצביעו על תמונות שמוצאות חן בעיניהן, שהיו רוצות, לו יכלו להרשות לעצמן, לתלות אצלן בבית.
צילום ארז וגנר
מעברו השני של הקיר עם הצבר בקופסת הקוטג', התנוססו זה לצד זה שלושה צברים. האחד, של רון גאנג, מופשט ופורץ לשמיים, והשניים האחרים של פואד אגבאריה. אחד מהם, ציור כמו נטורליסטי, אך הרקע והפירות בצבע זהב שמקנה לעבודה אלמנט על-טבעי. רוב חברות המשלחת העדיפו את הצבר המוזהב של אגבאריה. אולם, לאחר התבוננות נוספת, היתה מי שהעירה כי הצבר של גאנג משדר חופש ודינמיות. הן ספק חייכו ספק לגלגו לעבודתה של עדי ויצמן Looking at You, רצו הסבר לצילום של גוני ריסקין, והתעניינו ב"זאבים בנוף עירוני" של מיקי הראל.
פואד אגבאריה
היתה עבודה נוספת שהטרידה וסקרנה אותן, והן דרשו הסבר: ציורה של לימור מטיסיס ברנע, זהו ציור מופשט, בצבעי אדמה חומים, שלאחר התבוננות מתברר כקטע של עירום נשי רב עוצמה, העולה מהאדמה. שאלתי אותן מה הן רואות בו, והן חייכו. שאלתי האם הן רואות גוף של אשה, והן הנהנו בהסכמה. שאלתי, האם לדעתן מטרת הציור היא לגרום להתעוררות מינית, והן ענו שלא. לבסוף שאלתי האם האשה משדרת חולשה, נשלטות או אומללות. מסקנתן היתה שהציור משדר כח, ביטחון וטבעיות. הן נשארו להתבונן מספר דקות.
לימור מטיסיס ברנע
אחת הנשים לקחה אותנו לראות את תמונתה של ופא אבו-עווד, "המנהיג", שמצאה חן בעיניה. היא אהבה את הדיוק, את הצבעים הנטורליסטים של הים, ואת המנהיג הבוקע ממנו, גדול מהחיים. היא הדגישה מספר פעמים שהוא "מצוייר מדויק", ומדבריה השתמעה ביקורת על הציירים היהודים שמציירים מופשט. אולם, במהלך הסיור היא נחשפה לאמנים ערבים שהציגו עבודות מופשטות, וגם לאמנים יהודים שציירו נוף ערבי, והחלוקה בין אמנים יהודים לערבים הטשטשה במקצת.
הנשים התעניינו בעבודת "הקציר" של שאדי יאסין ובמסבחה של פאטמה שנאן; אבל גם באותיות הערביות בציור המופשט של ג'אבר עבאס; באזכור של אום קולטום בציור של דני בן שמחון; ב"בית בואדי עארה" של ינאי ספיר, שהיה נראה ממש כמו אחד הבתים שלהן; בציפוריה של נוול נפאע שחרגו מציור נטורליסטי; באשה הערביה של מרי מיטרני;ואת ציורה של כוכבית קדושים של דמויות שהזכירו להן כוכבי טלביזיה לבנונית. אחת הנשים בחרה את "פאולה" של יוליה פריידן לציור שהיתה רוצה לתלות בביתה, לא רק בגלל שפתיה הוורודות המלאות, אלא גם בגלל עיניה שמביעות עצב מהול בנחישות. אשה אחרת אהבה את "החורשה", הצילום הפסטורלי של איל יצהר, ושלישית בחרה את סצנת האיפור בציורו של אבי גורדון, "ההכפלה".
בתום הביקור נסעו כולן לטייל ביפו.